אני מרגישה בדידות ושלא רואים אותי.
- עידית וגנר
- לפני 22 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
ביום שלישי הקרוב נפגש למפגש EXPLORE בבוקר בזום לפרטים לחצו כאן.
למי שיותר נח אפשר להקשיב לבלוג המוקלט כאן.
מתי הרגשתן שלא רואים אתכן, או לא מקשיבים לבקשות שלכן?
כבר כתבתי בבלוג בעבר על זה שביקשתי מחברות ומכרות תרומה עבור מטרה שחשובה לי ומעט מאוד תרמו, זה גרם לי להרגיש שלא רואים אותי.
הפעם אני רוצה לחקור סיטואציה מאוד מתסכלת מול הילדים שלי. העבודה של ביירון קייטי עוזרת לי במצבים כאלה, ושוב אני מגלה שיש דברים שאני חוקרת רק אחרי שנים. טוב, אז (שוב) הגיע הזמן.
מתוך דף שפוט את רעך
סיטואציה:
לפני כשבע שנים עברתי ניתוח להסרת משקפיים, הילדים ישנו אצל אבא שלהם (גרושה אז כשנה) ולא באו לעזור לי ולהוציא את הכלב.
אני ממלאת דף שיפוט שלם ומתוכו בוחרת להביא כאן את סעיפים 1, 5 ו-6.
עבודה
סעיף 1. בשלב זה בסעיף 1 ניקח את החלק השני לחקירה: הילדים שלי לא רואים את המצוקה שלי.
1. האם זאת האמת? כן
2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת? כן
3. איך אני מגיבה, מה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה, "הילדים שלי לא רואים את המצוקה שלי"?
הרגשתי הרוסה מיזה, נעלבתי מאוד ושפטתי אותם מאוד, ילדים פרזיטים, חצופים, אגואיסטים. וגם את עצמי על החינוך הכל כך דפוק שנתתי להם. הרגשתי קנאה במשפחות אחרות, משפחות שאני רואה למשל כשאני מצלמת אירועים, איך כולם מאוחדים, רגישים אחד לשנייה, נענים בחיוב כשמבקשים מהם משהו. אני מקבלת כאפה לפנים וכועסת מאוד. ועוד אסור לי לבכות בזמן הזה בגלל הניתוח. אני יוצאת לטיולים עם הכלב בזמן שיש אובך נוראי בחוץ והעיניים שלי מכוסות בפלסטיקים מחוררים- ונאכלת מבפנים. מרגישה בדידות גדולה, אני לבד. מרגישה רצון עז להיות עצמאית כלכלית, שאוכל לקבל עזרה בלי לבקש טובות. הראש שלי מחשב איך זה יכול להיות שהם לא עוזרים, הם בני 11 ו 14 באותו הזמן. זה מזכיר לי שכשהייתי נשואה היה לי קשה מאוד להגיד מה מפריע לי, מה אני מבקשת וכד'. אמרו לי שאני מאשימה אותו בדברים בלי שבכלל אמרתי לו מה כן... אחרי מליון שנים החלטתי לנסות לבקש ולהפתעתי העצומה לא הייתה התייחסות, הרגשתי ביטול יותר גדול. ועכשיו בסיטואציה הזו הרגשתי אפס, אחת שלא סופרים. איך המחשבה "הילדים שלי לא רואים את המצוקה שלי" שרתה אותי באותה סיטואציה? למרות שהרגשתי חולשה ממש גדולה מההתעלמות שלהם מהמצב שלי, נשבעתי שאמצא אנשים אחרים להעזר בהם, מי שיעשה זאת בשמחה, ולא חסרים סביבי שכנים וחברים ששמחים לעזור. אני מפחדת שאהיה שוב במצב הזה אהיה יותר בודדה, מסכנה, גלמודה. הסיטואציה הזו יוצרת חיץ ביני לבין הילדים שנשאר עד היום. גם היום הם האחרונים שאבקש מהם עזרה, וזה עדיין גורם לי לתחושה חמוצה.
4. מי אהיה באותה הסיטואציה בלי המחשבה "הילדים שלי לא רואים את המצוקה שלי"?
באותה סיטואציה אתחיל לחשוב באופן יצירתי ואפנה לאנשים שכן יש סיכוי שיבואו לעזור. אהיה פחות בתחושת הקורבנות שגורמת לי לצאת באובך ולסכן את הראיה. אתאכזב מהילדים שלי ואחשוב איך לדבר איתם על זה בצורה נעימה, כן להגיד להם מה הציפייה שלי מהם לפחות, אשתף אותם בתחושות הקשות שלי ואברר איתם מה גרם להם להתנהג ככה. גם אם הם לא ירצו לענות, לפחות אנסה ליצור תקשורת איתם בנושא הזה ולא אבטל את עצמי מולם.
היפוכים:
משפט- "הילדים שלי לא רואים את המצוקה שלי".
היפוך לניגוד: "הילדים שלי כן רואים את המצוקה שלי".
דוגמא: הם כן רואים את המצוקה הם בוחרים לא לעזור, זה לא שהם לא רואים. יש להם סיבות משלהם לא לעזור באותה סיטואציה. אולי מורכב להם להגיע מאבא שלהם ביום שהם לא אצלי מאיזו סיבה רגשית שאני לא ערה לה. (גר מאוד קרוב). יש לי איזו תחושת בטן שבזה שהם רואים את המצוקה שלי הם בוחנים אותי, הם בודקים אם אני יכולה להסתדר, כאילו שהם לא רוצים אחריות עלי, זאת ההרגשה שלי למרות שכאן אני לגמרי בעסק שלהם ולא יכולה לדעת בכלל אם זה נכון ואם זה מודע בכלל.
היפוך לאחר: "אני לא רואה את המצוקה של הילדים שלי".
דוגמא: באותה סיטואציה אני לא חושבת על הצד שלהם בכלל, אם יש להם משהו לעשות, אם הם לא יודעים איך להגיד לאבא שלהם שהם באים אלי (גרושים באמת קשים). יכול להיות שהעמדתי אותם במצב שהם היו חסרי אונים או שלא יכלו להתמודד איתו. ויכול להיות אפילו שזה גרם להם לקחת צעד אחורה ולפחד שאבקש עזרה כשהם אצל אבא שלהם. העמדתי אותם כנראה בדיסונאנס.
היפוך לעצמי: "אני לא רואה את המצוקה שלי".
דוגמא: אולי יש מצוקה אחרת עמוקה יותר שנמצאת בסיטואציה הזו? התחושה שהילדים שלי, שתמיד היו איתי, דבוקים אלי, תלויים בי... כבר לא ממש שלי, כלומר יש זמן שהם לא תחת הכנף שלי, וזה ממש קשה לי. אני חווה פרידה מהם, ניתוק וזה קשה מאוד מאוד. המחשבות עליהם על כמה שהם לא ולא... מדחיקות את הכאב שלי על שהם לא איתי כל הזמן. איזו תגלית מאירה, עצובה ומעוררת.
סעיף 5:
זורקת שמות תואר שמתאימים לילדים שלי באותה סיטואציה. אח"כ הופכת למילה הופכית ולעצמי.
הילדים שלי אגואיסטים. הילדים שלי אמפתיים- הם שאלו והתעניינו בשלומי. אני אגואיסטית כי לא חשבתי בכלל על מה יכול לגרום להם לא לעזור, ישר קפצתי לביקורת עליהם.
הילדים שלי פרזיטים: אני לא יודעת מה הם עושים באותה סיטואציה ומה עבר עליהם כל היום. אני פרזיטית כי אני לא עושה מאמץ לדאוג לעצמי כמו שצריך ולראות מי יכול לעזור לי, במקום זה אני עסוקה בלהיות קורבן ולבכות לעצמי. אני נזקקת לעזרה של אחרים ושל הילדים שלי ממש כמו פרזיט.
סעיף 6. משפט: אני לא רוצה לחוות שוב לעולם שאני כל כך מיותרת ולא חשובה.
ועכשיו: אני מוכנה לחוות שוב שאני כל כך מיותרת ולא חשובה.
זו תחושה פנימית, זאת עבודה עבורי, לחיות כך שאני מזכירה לעצמי איך אני חשובה ובעשייה טובה ובריאה. כשארגיש מיותרת אני יכולה לחשוב על משהו, כל דבר, שאעשה בקרוב למען מישהו אחר. כך לפחות בעיניים שלי לא ארגיש מיותרת. ושאף אחד לא יבלבל אותי.
*אין לי עוד מילים, אני צריכה לעכל עכשיו.